This site uses cookies.
Some of these cookies are essential to the operation of the site,
while others help to improve your experience by providing insights into how the site is being used.
For more information, please see the ProZ.com privacy policy.
Zelfstandige vertaler en / of tolk, Geverifieerd lid
Data security
This person has a SecurePRO™ card. Because this person is not a ProZ.com Plus subscriber, to view his or her SecurePRO™ card you must be a ProZ.com Business member or Plus subscriber.
Connecties
This person is not affiliated with any business or Blue Board record at ProZ.com.
Hebreeuws naar Engels: The first color image ever produced General field: Techniek Detailed field: Fotografie / beeldbewerking (& grafische kunst)
Brontekst - Hebreeuws ראשית הדרך
בראשיתו (1839) היה הצילום מבוסס כולו על תמונות בשחור לבן. אולם כבר אז הייתה השאיפה לחקות את הציירים וליצור תמונות בצבע. הסתבר, שלא קל היה הדבר, כי רק עשרים ושתיים שנים יותר מאוחר, ב-1861, הוצגה בלונדון התמונה הצבעונית הראשונה בידי מאכסוול (James Clerk Maxwell). התמונה הצבעונית הוטלה לפני הקהל על מירקע לבן באולם חשוך באמצעות שלושה מטולים, אשר על כל אחד מהם היה מסנן בעל צבע יסוד אחר – בהתאם לשיטת הצבעים המתחברים. הנושא הצילומי – אריג צבוע בשלל צבעי הקשת – צולם בשלושה צילומים עוקבים. הראשון – דרך מסנן כחול, השני – דרך מסנן ירוק והשלישי – דרך מסנן אדום. הלוחות פותחו ונתקבלו שלושה נגאטיווים בשחור לבן. נגאטיווים אלו הועתקו על לוחות צילום אחרים ונתקבלו שלוש שקופיות פוזיטיוויות בשחור-לבן. נקרא לשקופיות אלו בשמות השקופית הכחולה (דהיינו, שהועתקה מהתשליל שצולם דרך המסנן הכחול), השקופית הירוקה והשקופית האדומה. שלוש השקופיות האלו הוכנסו, כל אחת, לתוך מטול אחר והוטלו בחפיפה על המירקע, כל אחת דרך המסנן שדרכו צולם הנגאטיוו שלה. התקבלה תמונה צבעונית מרשימה, שהדהימה את כל צופיה.
כלומר, הניסוי של מאכסוול נעשה בשני שלבים: השלב הראשון הוא ההפרדה של הנושא הצבעוני לצבעיו באמצעות צילום דרך שלושה מסננים: כחול, ירוק ואדום; השלב השני, שלאחר עיבוד הלוחות, הוא ההטלה של שלוש השקופיות בחפיפה, ליצירת התמונה הצבעונית. שני השלבים הללו הם בסיסיים בכל שיטה של יצירת תמונה צבעונית ולכן מייחדים להם את השמות – הפרדת-צבעים, או ניתוח צבעוני לשלב הראשון וסינתזה צבעונית לשלב השני.
בעזרת ניסוי פשוט נוכל להבין טוב יותר את משמעותה של ההפרדה הצבעונית. נצבע נייר לבן בריבועים גדולים של צבעים שונים. נחשיך את החדר ונאיר על הריבועים הצבעוניים בעזרת מטול-שקופיות, אשר מותקן עליו לסירוגין מסנן כחול, או ירוק, או אדום. כאשר נטיל על הריבועים הצבעוניים אור כחול, יסתבר לנו שהעין שלנו מבחינה בריבוע הכחול ובצבעים אחרים בעלי מרכיב כחול בלבד (כחול-ירוק וכחול-אדום), ואילו שאר הצבעים אינם נראים כלל לעין; כאשר נטיל אור ירוק נראה את הריבוע הירוק, את הצהוב (המורכב מירוק + אדום) ואת הכחול-ירוק – כלומר, את הצבעים בעלי המרכיב הירוק; וכאשר נטיל אור אדום נראה את הריבוע האדום, את הכחול-אדום ואת הצהוב – כלומר, את הצבעים בעלי המרכיב האדום. למעשה, סרט הצילום רואה כמעט במדויק את אשר העין שלנו רואה וכך הוא מפריד את הצבעים של הנושא באמצעות צילום נפרד דרך שלושת המסננים, כפי שהעין שלנו ראתה דרך כל מסנן של צבע אחר.
הניסוי של מאכסוול הראה איפוא את האפשרות העקרונית לקבל תמונה צבעונית, אולם בוודאי לא היתווה דרך מעשית לצילום צבעוני, בגלל הסירבול הרב של השיטה.
Vertaling - Engels The Beginning of the Road
When photography was invented (1839), it was based entirely on black and white images. However, even back then photographers wished to imitate painters and create color images; a task which proved to be quite difficult, because it was only twenty two years later, in 1861, that James Clerk Maxwell presented the first color image in London. The color image was projected in front of a crowd on a white screen in a dark hall, using three projectors. Each of the projectors had a filter with a different primary color, in accordance with the additive color method. The photographic object – a multicolored tartan ribbon – was photographed in three consecutive photos. The first photo was taken through a blue filter, the second through a green filter, and the third through a red filter. The plates were developed to produce three black and white negatives, which were then were copied onto other photographic plates, resulting in three positive black and white slides. These slides will be referred to as the blue slide (that is, the slide copied from the negative that was photographed through the blue filter), the green slide, and the red slide. Each of the slides was inserted into a separate projector; then the images were projected, on the screen, each through the projector through which its negative was photographed. All of the images were superposed one on another, resulting in an impressive color image , which astonished all its viewers.
Maxwell's experiment, therefore, was carried out using two stages: during the first stage, the color topic was separated to its colors, by photographing through three filters: blue, green, and red; after the plates were processed, the second stage entailed projecting all three slides, superposed on one another, to create the color photo. These are the two basic stages in each method used for creating a color photo, and are therefore referred to as color separation of colored analysis for the first stage, and color synthesis for the second stage.
A simple experiment can help us understand better the meaning of color separation. Begin by coloring color a white paper with large squares of different colors. Then darken the room and light the color squares using a slide projector, on which a blue, or a green, or a red filter is projected alternately. When projecting a blue light on the color squares, we will find out that our eye notices only the blue square and other colors with a blue ingredient (blue-green and blue-red), while the rest of the colors are totally invisible; when projecting a green light we will see the green square, the yellow square (which is combined of green + red), and the blue-green square – that is, the colors with green ingredient; and when projecting a red light we will see the red square, the blue-red square, and the yellow square – that is, the colors with the red ingredient. In fact, the color film sees almost exactly what our eye sees, and so separates the colors of the photographic object by photographing the object separately through the three filters, just like our eye saw through each filter of another color.
Maxwell's experiment, therefore, demonstrated that obtaining a color photo is possible in principle. However, as the method used by Maxwell was highly cumbersome, this experiment definitely did not outline a practical method for color photography.
Nederlands naar Hebreeuws: Economy of the Dutch Slave Trade General field: Sociale wetenschappen Detailed field: Geschiedenis
Brontekst - Nederlands (From: http://www.nrcq.nl/2014/06/13/de-economie-van-de-slavenhandel)
Een achttiende-eeuwse Amsterdamse koopman kijkt vanuit zijn grachtenpand naar het flikkerende water. Hij peinst. Zijn laatste zending koffie leverde teleurstellend weinig op. Zal hij de koffie inruilen voor de handel in mensen? Het is ver voor de officiële afschaffing van de slavenhandel in 1814, morgen precies tweehonderd jaar geleden. Wat waren de economische motieven voor zo’n man om in Afrika tot slaaf gemaakte mensen met z’n duizenden opeengepakt naar de Amerika’s te verschepen?
Volgens zijn tijdgenoten kon je er schatrijk van worden. Johan Maurits van Nassau, gouverneur-generaal van de Nederlandse kolonie in Brazilië, pochte dat hij jaarlijks twee miljoen gulden winst maakte op de verkoop van 15.000 slaven. Sommige directeuren van de West Indische Compagnie schatten de winst zelfs op zo’n zes miljoen gulden.
De potentiële opbrengsten waren inderdaad enorm, zeggen onderzoekers Karwan Fatah-Black (Universiteit Leiden) en Matthias van Rossum (Internationaal Instituut voor Sociale Geschiedenis). Van Rossum: “Er zijn winstmarges van 25 procent bekend.” Maar die hoge winsten waar zeventiende- en achttiende-eeuwse koopmannen van droomden werden in werkelijkheid zelden gehaald.
Slavenhandel kon veel geld opleveren
De slavenhandel was een extreem riskante bedrijfstak, zeggen de onderzoekers die zijn gespecialiseerd in de economie van de Nederlandse slavernij. “De slaven konden in opstand komen en dan was je je investering kwijt. En als een schip door ongunstige winden lang stillag, liep het sterftepercentage aan boord al gauw op tot 15 procent.”
Hoewel de inkoopprijs in Afrika veel lager lag dan de verkoopprijs in Amerika, hadden handelaren bovendien hoge kosten, zoals de aankoop en het onderhoud van een schip, het salaris van de bemanning en belastingen. De winstpercentages lagen gemiddeld rond de 2 tot 3 procent. “Heel laag voor die tijd. Je kon beter in suiker of specerijen gaan.”
Een slaaf kostte een paar honderd gulden
Voor plantagehouders waren slaven een dure investering, vertelt Fatah-Black. “Ongeveer de helft van het bedrijfskapitaal ging eraan op. Planters sloten vaak hypotheken af in Amsterdam om de hoge kosten te dekken.”
Als leverancier van goedkope arbeid werkte de slavenhandel als katalysator voor de wereldeconomie. Maar op zichzelf was het een relatief kleine bedrijfstak. De totale opbrengst van de slavenhandel in de zeventiende en achttiende eeuw lag tussen de 63 en 79 miljoen gulden, berekenden de onderzoekers. Vertaald naar nu heeft Nederland er zo’n 700 miljoen euro verdiend. Dat is hoger dan voorheen door historici werd aangenomen, maar marginaal vergeleken bij de totale VOC-handel, die in één jaar makkelijk 300 miljoen gulden opleverde.
Honderdduizenden slaven zijn verscheept door Nederland
Volgens de meest betrouwbare schattingen verscheepten Europese handelaren zo’n 12,5 miljoen mensen naar de Amerika’s: de grootste gedwongen volksverhuizing uit de geschiedenis. Nederland had een relatief klein aandeel in deze tragedie. De Republiek zou volgens de meest gebruikte schatting verantwoordelijk zijn voor zo’n 550.00 ingescheepte slaven. Daarmee was Nederland de vijfde grootste slavenhandelaar na Portugal (5,8 miljoen), Groot-Brittannië (3,3 miljoen), Frankrijk (1,4 miljoen) en Spanje (1,1 miljoen).
Misschien trokken de Nederlandse koopmannen dezelfde conclusies als Fatah-Black en Van Rossum nu doen: je kon je geluk beter beproeven in een andere bedrijfstak.
Vertaling - Hebreeuws סוחר מאמסטרדם, בן המאה השמונה עשרה, מביט מביתו שבקרבת תעלה אל המים המרצדים. הוא תוהה בלבו. משלוח הקפה האחרון שביצע היה מאכזב למדי. האם כדאי לו לעבור מסחר בקפה לסחר בבני אדם? יעבור עוד זמן רב עד לביטולו הרשמי של הסחר בעבדים ב-1814, שמחר ימלאו לו בדיוק 200 שנים. מה היו הסיבות הכלכליות שהניעו אדם כזה לקחת אלפי בני אדם, שנהפכו לעבדים באפריקה, ולדחוס אותם בספינות שהעבירו אותם לאמריקה?
לדברי בני זמנו של אותו סוחר, ניתן היה להתעשר מאוד מהסחר בעבדים. יוהן מאוריץ ון נסאו, המושל הכללי של הקולוניה ההולנדית בברזיל, התפאר כי הרווח השנתי שלו ממכירת 15,000 עבדים מגיע לשני מיליון גילדן. על פי ההערכות של כמה ממנהלי חברת הודו המערבית, רווחיהם מסחר העבדים הסתכמו בששה מליון גילדן.
התשואות הפוטנציאליות אכן היו עצומות, אומרים החוקרים קרוואן פתא-בלאק (אוניברסיטת ליידן) ומתיאס ון רוסום (המכון הבינלאומי להיסטוריה חברתית). ון רוסום: " ידועים מקרים שבהם הרווח השולי הגיע ל-25 אחוזים".
הסחר בעבדים יכול היה להניב רווח ניכר
לדברי חוקרים המתמחים בכלכלה של סחר העבדים ההולנדי, הסחר בעבדים היה ענף עסקי מסוכן ביותר. "העבדים יכולים היו למרוד, וכך לגרום לאובדן ההשקעה. ואם הרוחות מנעו מספינה להמשיך בהפלגה למשך מספר ימים, אחוז התמותה על הספינה יכול היה לעלות במהירות עד ל-15 אחוזים".
אף שמחיר הרכישה באפריקה היה נמוך בהרבה ממחיר המכירה באמריקה, לסוחרים היו עלויות נלוות גבוהות מאוד כגון רכישה ואחזקה של ספינה, תשלום משכורות, גיוס צוות עובדים ומסים. אחוזי הרווח היו בממוצע 2 עד 3 אחוזים. "רווח נמוך מאוד יחסית לתקופה ההיא. סחר בסוכר או תבלינים יכול היה להניב רווחים גבוהים יותר".
עבד אחד עלה כמה מאות גילדן
לדברי פתא-בלאק, העבדים היו השקעה יקרה עבור בעלי המטעים. "בעלי המטעים נאלצו להוציא כמחצית מהונם העסקי על סעיף תקציבי זה. לעיתים קרובות לא הייתה לבעלי המטעים כל ברירה אלא לקחת משכנתאות באמסטרדם כדי לכסות את העלויות הגבוהות".
כמקור לעבודה זולה, הסחר בעבדים תרם מאוד להאצת הכלכלה העולמית, אך בפני עצמו הוא היה מגזר עסקי קטן יחסית. על פי חישוביהם של החוקרים, התשואה שהניב סחר העבדים במאות השבע עשרה והשמונה עשרה הסתכמה ב-63 עד 79 מיליון גילדן. במונחים כספיים של ימינו, הרווח של הולנד מסחר העבדים הסתכם בכ-700 מיליון אירו. סכום זה גבוה יותר מכפי שחשבו ההיסטוריונים תחילה, אך שולי בהשוואה לנתוני הרווח של הסחר הכולל של חברת הודו המזרחית, שהניבה רווח קל של 300 מיליון אירו מדי שנה.
ההולנדים שלחו מאות אלפי עבדים בספינות לאמריקה
על פי ההערכות האמינות ביותר, שיגרו הסוחרים האירופאים כ-12.5 מיליון עבדים ליבשת אמריקה; הגל הגדול ביותר בהיסטוריה של הגירה כפויה. להולנד היה חלק קטן יחסית בטרגדיה זו. על פי ההערכה הנפוצה ביותר שיגרו ההולנדים כ-550,000 עבדים בספינות לאמריקה. נתון זה מציב את הולנד במקום החמישי מבין המדינות האירופיות שהעבירו עבדים לאמריקה, אחרי פורטוגל (5.8 מיליון), בריטניה (3.3 מיליון), צרפת (1.4 מיליון) וספרד (1.1 מיליון).
ייתכן שהסוחרים ההולנדים הגיעו לאותה המסקנה שפתא-בלאק ו-ון רוסום מגיעים אליה כעת: הסיכויים להצלחה גבוהים יותר בתחומים עסקיים אחרים.
Nederlands naar Engels: Economy of the Dutch Slave Trade General field: Sociale wetenschappen Detailed field: Economie
Brontekst - Nederlands (From: http://www.nrcq.nl/2014/06/13/de-economie-van-de-slavenhandel)
Een achttiende-eeuwse Amsterdamse koopman kijkt vanuit zijn grachtenpand naar het flikkerende water. Hij peinst. Zijn laatste zending koffie leverde teleurstellend weinig op. Zal hij de koffie inruilen voor de handel in mensen? Het is ver voor de officiële afschaffing van de slavenhandel in 1814, morgen precies tweehonderd jaar geleden. Wat waren de economische motieven voor zo’n man om in Afrika tot slaaf gemaakte mensen met z’n duizenden opeengepakt naar de Amerika’s te verschepen?
Volgens zijn tijdgenoten kon je er schatrijk van worden. Johan Maurits van Nassau, gouverneur-generaal van de Nederlandse kolonie in Brazilië, pochte dat hij jaarlijks twee miljoen gulden winst maakte op de verkoop van 15.000 slaven. Sommige directeuren van de West Indische Compagnie schatten de winst zelfs op zo’n zes miljoen gulden.
De potentiële opbrengsten waren inderdaad enorm, zeggen onderzoekers Karwan Fatah-Black (Universiteit Leiden) en Matthias van Rossum (Internationaal Instituut voor Sociale Geschiedenis). Van Rossum: “Er zijn winstmarges van 25 procent bekend.” Maar die hoge winsten waar zeventiende- en achttiende-eeuwse koopmannen van droomden werden in werkelijkheid zelden gehaald.
Slavenhandel kon veel geld opleveren
De slavenhandel was een extreem riskante bedrijfstak, zeggen de onderzoekers die zijn gespecialiseerd in de economie van de Nederlandse slavernij. “De slaven konden in opstand komen en dan was je je investering kwijt. En als een schip door ongunstige winden lang stillag, liep het sterftepercentage aan boord al gauw op tot 15 procent.”
Hoewel de inkoopprijs in Afrika veel lager lag dan de verkoopprijs in Amerika, hadden handelaren bovendien hoge kosten, zoals de aankoop en het onderhoud van een schip, het salaris van de bemanning en belastingen. De winstpercentages lagen gemiddeld rond de 2 tot 3 procent. “Heel laag voor die tijd. Je kon beter in suiker of specerijen gaan.”
Een slaaf kostte een paar honderd gulden
Voor plantagehouders waren slaven een dure investering, vertelt Fatah-Black. “Ongeveer de helft van het bedrijfskapitaal ging eraan op. Planters sloten vaak hypotheken af in Amsterdam om de hoge kosten te dekken.”
Als leverancier van goedkope arbeid werkte de slavenhandel als katalysator voor de wereldeconomie. Maar op zichzelf was het een relatief kleine bedrijfstak. De totale opbrengst van de slavenhandel in de zeventiende en achttiende eeuw lag tussen de 63 en 79 miljoen gulden, berekenden de onderzoekers. Vertaald naar nu heeft Nederland er zo’n 700 miljoen euro verdiend. Dat is hoger dan voorheen door historici werd aangenomen, maar marginaal vergeleken bij de totale VOC-handel, die in één jaar makkelijk 300 miljoen gulden opleverde.
Honderdduizenden slaven zijn verscheept door Nederland
Volgens de meest betrouwbare schattingen verscheepten Europese handelaren zo’n 12,5 miljoen mensen naar de Amerika’s: de grootste gedwongen volksverhuizing uit de geschiedenis. Nederland had een relatief klein aandeel in deze tragedie. De Republiek zou volgens de meest gebruikte schatting verantwoordelijk zijn voor zo’n 550.00 ingescheepte slaven. Daarmee was Nederland de vijfde grootste slavenhandelaar na Portugal (5,8 miljoen), Groot-Brittannië (3,3 miljoen), Frankrijk (1,4 miljoen) en Spanje (1,1 miljoen).
Misschien trokken de Nederlandse koopmannen dezelfde conclusies als Fatah-Black en Van Rossum nu doen: je kon je geluk beter beproeven in een andere bedrijfstak.
Vertaling - Engels An eighteenth-century Amsterdam merchant looks at the shimmering water from his house near a canal. He ponders. His last shipment of coffee was quite disappointing. Should he switch from the coffee trade to trade in people? It is long before the official abolishment of slave trade in 1814, of which we will mark tomorrow exactly 200 years. What were the economic motives that drove such a man to take thousands of men, who became slaves in Africa, then cram these men into ships and send them to America?
According to the said merchant’s contemporaries, the slave trade could make you very rich. Johan Maurits van Nassau, governor-general of the Dutch colony in Brazil, boasted that he made a two million gulden profit each year from selling 15,000 slaves. Some of the directors of the West Indian company put the profit estimation at six million gulden.
The potential yields were indeed huge, say researchers Karwan Fatah-Black (Leiden University) and Matthias van Rossum (International Institute of Social History). Van Rossum: "There are known cases of marginal profits that amounted to 25 percent."
Slave trade could produce a lot of money
Researchers specializing in the economy of the Dutch slavery say that slave trade was an extremely risky business. “The slaves could revolt, resulting in the loss your investment. And if, due to adverse winds, a ship could not sail for a long time, the on-board mortality rate would quickly rise to 15 percent”.
Even though the buying price in Africa was much lower than the selling price in America, the traders had high overhead costs, such as buying and maintaining a ship, paying salaries, manning, and taxes. The profit percentage was on average 2 to 3 percent. "Very low for that time. You could do better in sugar or spice trade".
One slave cost several hundred gulden
For plantation owners, slaves were an expensive investment, says Fatah-Black. "About half of the business's capital was spent on this budgetary section. Plantation owners often had no choice but to take mortgages in Amsterdam in order to cover the high costs".
As a supplier of cheap work, the slave trade was a major catalyst of the world economy. However, in itself it was a relatively minor line of business. According to the researchers' calculations, the yield of the slave trade in the seventeenth and eighteenth centuries totaled between 63 and 79 million gulden. In current monetary terms, the Netherlands' profit from the slave trade amounted to approximately 700 million Euro. This figure is higher than what historians thought earlier, but marginal in comparison with the total East-Indian trade, which made an easy profit of 300 million Euros each year.
The Dutch shipped hundreds of thousands of slaves
Based on the most reliable estimations, European traders shipped approximately 12.5 million slaves to the American continent: the most massive forced immigration in history. The Netherlands had a relativley small share in this tragedy. According to the most widely used estimations, the Dutch Republic was responsible for the shipping of about 550,000 men. As a result, the Netherlands was the fifth-largest slave trader after Portugal (5.8 million), Great Britain (3.3 million), France (1.4 million) and Spain (1.1 million).
The Dutch merchants may have reached the same conclusions as Fatah-Black and Van Rossum; you stand a better chance of success in another line of business.
Engels naar Hebreeuws: Muslim World's Fear of Westernization General field: Sociale wetenschappen Detailed field: Sociale wetenschappen, sociologie, ethiek, etc.
Brontekst - Engels Fear of Westernization
(From: “The Future of Freedom” by Fareed Zakaria, W.W. Norton & Company, 2003, pages 139-141)
About a decade ago, in a casual conversation with an elderly Arab intellectual, I expressed my frustration that governments in the Middle East had been unable to liberalize their economies and societies in the way that the East Asians had. “Look at Singapore, Hong Kong, and Seoul,” I said, pointing to their extraordinary economic achievements. The man, a gentle, charming, erudite, and pro-Western journalist, straightened up and replied sharply, “Look at them. They have simply aped the west. Their cities are cheap copies of Houston and Dallas. That may be all right for fishing villages, but we are heirs to one of the great civilizations of the world. We cannot become slums of the West.”
This sense of pride and fall is at the heart of the Arab problem. It makes economic advance impossible and political progress fraught with difficulty. America thinks of modernity as all good – and it has been almost all good for America. But for the Arab world, modernity has been one failure after another. Each path followed – socialism, secularism, nationalism – has turned into a dead end. People often wonder why the Arab countries will not try secularism. In fact, for most of the last century, most of them did. Now people associate the failure of their governments with the failure of Secularism and of the Western path. The Arab world is disillusioned with the West when it should be disillusioned with its own leaders.
The new, accelerated globalization that flourished in the 1990s has hit the Arab world in a strange way. Its societies are open enough to be disrupted by modernity, but not so open so that they can ride the wave. Arabs see the television shows, eat the fast foods, and drink the sodas, but they don’t see genuine liberalization in their societies, with increased opportunities and greater openness. They don’t see economic opportunities and dynamism, just the same elites controlling things. Globalization in the Arab world is the critic’s caricature of globalization, a slew of Western products and billboards with little else. For the elite in the Arab societies it means more things to buy. But for some of them it is also an unsettling phenomenon that threatens their comfortable base of power.
This mixture of fascination and repulsion with the West – with modernity – has utterly disorientated the Arab world. Young me, often better educated than their parents, leave their traditional villages to find work. They arrive in the noisy, crowded cities of Cairo, Beirut, Damascus or go to work in the oil states. (Almost 10 percent of Egypt’s working population worked in the Gulf states at one point). In their new world they see great disparities of wealth and the disorientating effects of modernity; most unsettlingly, they see women, unveiled and in public places, taking buses, eating in cafes, and working alongside them. They come face to face with the contradictions of modern life, seeking the wealth of the new world but the tradition and certainty of the old.
Globalization has caught the Arab world at a bad demographic moment. Its societies are going through a massive youth bulge; more than half of the Arab world is under the age of twenty-five. Fully 75 percent of Saudi Arabia is under the age of thirty. A bulge of restless young men in any country is bad news. Almost all crime in every society is committed by men between the ages of fifteen and twenty-five. Lock all young men up, one social scientist pointed out, and violent crime will drop by more than 95 percent. (That is why the socialization of young men – in schools, colleges, and camps – has been one of the chief challenges for civilized societies.) When accompanied by even small economic and social change, a youth bulge produces a new politics of protests. In the past, societies in these circumstances have fallen prey to a search for revolutionary solutions. France went through a youth bulge just before the French Revolution in 1789, as did Iran before its revolution in 1979. Even the Unites States had a youth bulge that peaked in 1968, the year of the country’s strongest social protests since the Great Depression. In the case of the Arab world, this upheaval has taken the form of a religious resurgence.
Vertaling - Hebreeuws חשש מהתמערבות
לפני כעשור, בשיחת חולין עם אינטלקטואל ערבי ישיש, הבעתי את תסכולי מכך שהממשלות במזרח התיכון אינן מסוגלות לבצע ליברליזציה של הכלכלה והחברה במדינותיהן כפי שעשו הממשלות במזרח אסיה. "תראה את סינגפור, הונג קונג וסיאול", אמרתי, כשכוונתי להישגיהן הכלכלים יוצאי הדופן של מדינות אלו. בן שיחי, עיתונאי עדין, מקסים, מלומד ופרו-מערבי, זקף את קומתו וענה בחדות, "תראה אותם. הם פשוט חיקו את המערב. הערים שלהם הן חיקוי זול של יוסטון ודאלאס. זה אולי בסדר בשביל כפרי דייגים, אבל אנחנו יורשים של אחת התרבויות הגדולות ביותר בעולם. אנחנו לא יכולים להפוך לשכונות עוני של המערב".
תחושת הגאווה בתרבות ובמסורת הערביות והצער על הפיחות שחל במעמדן נמצאת בלב הבעיה הערבית. היא הופכת כל התקדמות כלכלית לבלתי אפשרית ומערימה קשיים על כל התקדמות פוליטית. בארה"ב רגילים לחשוב שבמודרניות יש רק דברים טובים – ובשביל ארה"ב, ברוב המכריע של המקרים המודרניות עשתה רק טוב . אבל עבור העולם הערבי, המעבר למודרניות היה רצף של כישלונות. כל נתיב שהעולם הערבי ניסה לאמץ בדרך למודרניות – סוציאליזם, חילוניות, לאומנות – הוביל למבוי סתום. לעיתים קרובות שומעים אנשים התוהים מדוע המדינות הערביות לא מנסות את דרך החילוניות. למעשה, בחלקה הגדול של המאה ה-20 רובן ניסו ללכת בדרך זו. כיום אנשים מקשרים את הכישלון של ממשלותיהם עם כשלון החילוניות והדרך המערבית. העולם הערבי התפכח מאשליית המערב, בעוד שהאשליה שהוא צריך היה להתפכח ממנה היא דרכם של מנהיגיו.
לגלובליזציה החדשה, המואצת, ששגשגה בשנות ה-90 של המאה העשרים, נודעה השפעה מוזרה על העולם הערבי. פתיחותן של החברות הערביות כלפי המודרניות מספיקה בכדי לשבש את אורח החיים המסורתי שלהן, אבל לא בכדי להסתגל לאורח החיים החדש ולהטמיע אותו. ערבים צופים בתכניות הטלוויזיה, אוכלים אוכל מהיר ושותים משקאות מוגזים, אבל הם אינם חווים בחברות שלהם את הליברליזציה האמיתית, ליברליזציה שמתבטאת בהזדמנויות רבות יותר ובפתיחות גדולה יותר. במקום הזדמנויות כלכליות ודינמיות של המשק, הם נותרו עם אותן אליטות שולטות. הגלובליזציה בעולם הערבי דומה יותר לקריקטורה שמתארים מבקרי הגלובליזציה: מספר עצום של מוצרים מערביים ושלטי חוצות, ולא הרבה מעבר לכך. עבור בני האליטות בחברות הערבית, משמעות הגלובליזציה היא שפע רב יותר של מוצרי צריכה. אבל עבור חלקם מדובר גם בתופעה מדאיגה שמאיימת על בסיס הכוח שלהם, שכה נח להם להחזיק בו.
השילוב בין משיכה כלפי המערב – כלפי המודרניות – לבין דחייה מהם – גרם לבלבול מוחלט בעולם הערבי. צעירים, שלא פעם הינם משכילים יותר מהוריהם, עוזבים את כפריהם המסורתיים כדי למצוא עבודה. הם מגיעים לערים רועשות וצפופות כמו קהיר, בירות או דמשק, או אף יוצאים מארצם כדי לעבוד במדינות מפיקות הנפט (כמעט 10 אחוזים מכוח העבודה המצרי עבד במדינות המפרץ בזמן זה או אחר). בעולמם החדש הם רואים פערי הון גדולים וחווים את התוצאות המבלבלות של המודרניות; והתופעה שמטרידה אותם יותר מכל היא לראות נשים, ללא רעלה ובמקומות ציבוריים, נוסעות באוטובוסים, אוכלות בבתי קפה, ועובדות לצדם. הם מתמודדים פנים אל פנים עם הסתירות שבחיים המודרניים, כשהם מחפשים את העושר של העולם החדש אך אינם רוצים לאבד את המסורת והביטחון של העולם הישן.
הגלובליזציה תפסה את העולם הערבי בנקודת זמן רעה מבחינה דמוגרפית. החברות בעולם הערבי עברו תהליך הצערה מסיבי; אנשים בני פחות מעשרים וחמש מהווים כיום יותר ממחצית מאוכלוסיית העולם הערבי. 75% מתושבי ערב הסעודית הם בני פחות משלושים. בכל מדינה שהיא, מספר עצום של צעירים חסרי מנוח הוא חדשות רעות. כמעט כל הפשעים בכל חברה מבוצעים על ידי אנשים שגילם חמש עשרה עד עשרים וחמש. כפי שציין אחד מחוקרי מדעי החברה, צריך רק לנעול את כל הצעירים מאחורי סורג ובריח כדי שאחוז האלימות ירד ביותר מ-95 אחוזים (משום כך הסוציאליזציה של אנשים צעירים – בבתי ספר, אוניברסיטאות ומחנות – היא אחד האתגרים הגדולים ביותר שחברות תרבותיות ניצבות בפניהם). כאשר מספר עצום של צעירים באוכלוסייה מלווה בשינוי כלכלי וחברתי, ולו גם הקטן ביותר, נוצרת פוליטיקה חדשה של מחאה. בעבר, חברות בנסיבות כאלו היו טרף קל לחיפוש פתרונות מהפכניים. צרפת עברה גידול ניכר במספר הצעירים במדינה זמן קצר לפני המהפכה הצרפתית ב-1789, כפי שקרה גם באיראן לפני המהפכה האסלאמית ב-1979. אפילו בארצות הברית הייתה עלייה מסיבית במספר הצעירים, שהגיעה לשיאה ב-1968, השנה שבה התרחשו המחאות החברתיות המאסיביות ביותר מאז השפל הגדול שלאחר התמוטטות הבורסה ב-1929. במקרה של העולם הערבי, התפרצות זו באה לידי ביטוי בתחייה דתית.
More
Less
Ervaring
Jaren vertaalervaring: 31. Geregistreerd op ProZ.com: Feb 2013. Lid sinds: May 2014.
Hezy Asher provides technical and professional translation services, and is also a linguistic editor and a technical writer with vast experience writing in both Hebrew and English for various hi-tech companies. He has specialized in these areas since 1993, and can translate from Dutch to English and Hebrew, from Hebrew to English and from English to Hebrew. Asher was the chief contributor to Globus Translations language blog, and currently writes and edits entries in Wikipedia.
Asher holds a BA degree in Latin American studies and General BA, as well as an MA degree in European Studies (focusing on immigration to the Netherlands). Both degrees were achieved in the Hebrew University in Jerusalem.
Asher has extensive experience in technical and professional translation, editing and writing various kinds of texts and documents, from brief news articles through texts for software screens, legal documents, films, books, up to highly technical and complicated user guides.
Lid sinds May '14
Specialisatie